הבלוג שלי

אני כבר חודשיים מנדנד לה

"שיט שיט שיט" (מצונזר מאוד) חשבתי לעצמי. AM 3, שעתיים מתל אביב צפונה. היא במושב האחורי מנסה לתפוס 10 שמלות ערב שלא יתקפלו, אני מקדימה חצי רטוב עם יד אחת על ההגה ויד שניה מנסה לתפוס את האקווריום, לא נראה לי שהדג הזה ישרוד נפילה נוספת. רגע אחד מיני רבים שניתן למסגר בקשר הסוראליסטי שלנו. הפעם זה רק אני. כבודה האומנית לבית המלוכה הגלקסי התעייפה (ומצוננת) כך שאת הפוסט אכתוב בעצמי. מעבר קצר...

איך לתקן ראש שבור

...ואז הבעל אומר לה "הבנת??? היא כבר הייתה בהריון!!" - או בקיצור, לפני שאתם גולשים  לשורות הבאות, תקראו בבקשה את הפוסט האחרון של מיכאל...

(קראתם? Cool).

אציין שתכלס נכנסתי לסחרור כשפגשתי אותו. הכל מסתדר והפאזל מושלם. מצחיק, חמוד, מעניין, מביא לי מרקים, משקיע ובעל שריטות בגבול הסביר. הייתכן? האם מצאתי את המכסה לסיר השרוף שלי?

בעודי מעופפת על ענני דמיון, מדמיינת נעליים...

If you happy and you know it...

5.9.2015 (האובך עדיין נמשך) If you're Happy and You Know it Clap Your Hands! האם אנחנו מאושרים? תמיד דמיינתי את האושר כאתר תיירות כלשהו במזרח אירופה. אתה קולט שהיית בו רק אחרי שאתה חוזר לארץ ורואה שהמיקום במפה אכן היה מדויק ובמקום הזה בדיוק מישהו המציא מלפפון לפני 150 שנה. האם כל אחד מנצל את פוטנציאל האושר שלו ועוצר? ניצלת עד היום רק 50%? שיחקת אותה, יש לך עוד 50%, תנצל אותם לאט...

נשוי לה, נשואה לו..

שני צדדים למטבע.. אז ניסיתי להיכנס לנעלי ה ALL – STAR של מיכאל וזו התוצאה: נשוי לה... "מאמי, בוקר טוב יפה, בצל ופטריות במקושקשת..? סבבי.. אוי, כבר הדלקתי לך את הלפטופ, זה בסדר? רק תזהר על המיץ תפוזים." כמעט, אבל לא. שישי בוקר, נועה מתעוררת ראשונה ובקול של שעון מעורר פותחת את התריס, דרך סתירה מצלצלת של שמש על הפרצוף שלי, אני שומע: "מיכמוך, כבר 08:00.. אתה צריך לקום ולקחת...

משם הכל התחיל

כבר לא זוכרת שמות אבל בהחלט זוכרת את אותו היום, לקוחות ראשונים ש"הרשו" לי לנסות עליהם את המצלמה החדשה שקניתי. ב so called סטודיו או ליתר דיוק דירה תל אביבית של מטר על מטר, קיפלתי את המיטה, קניתי שתייה וארגנתי מגזינים של מספרות על המדף היחיד בבית. מסתכלת סביב.. מגיעה למראה – ועדיין מולי ניצבת ילדה בת 21, עם מצלמה. בלי ניסיון, בלי ביטחון. אפילו עכשיו כשאני נזכרת בצילומים אז.. עוברת בגופי...