אז מיכאל חוזר מהעבודה.. מעבירה לו משמרת, מעדכנת שעופרי רגישה, עם יום קשה בביה"ס - XXX שוב מציקה לה בהפסקות, לא לדבר איתה על זה. זוהר הייתה בסדר חוץ מהתקף פסיכוזה כי קילחתי אותה. שתיהן אכלו - צריך לגזור ציפורניים.
מתיישבת מול המחשב. אונסת את התודעה שלי, עוברת דקה דקה על כל מחשבה ורגש ומנסה להבין מה מיוחד מספיק.
מיכאל קולט שאני בקשיים, מנסה לא ליצור קשר עין. אני זורקת לו - "אולי אכתוב על הלקוחה מצילומי הריון בבוקר שהגיע אלי מעפולה? לא?. "מאמי לא נראה לי שזה מעניין מישהו" הוא עונה. סעמק.
לא נכנעת.. "אולי על איך שנפגשנו? זה קטע? איך אחרי שעה יצאנו לדייט בבית קפה הכי מסריח ברמת גן וחשבת שיש לי קרחת?"... "מאמי כמה אפשר לכתוב על עצמנו? תהיי יצירתית" הוא מביא לי את הסעיף עוד שניה.
כך אני יושבת שעה מול המחשב, חושבת. מה יצחיק? מה ירגש? מה יעניין? האם לאפשר חדירה לפרטיות שלי, לפתוח הכל ללא מחסום.
האם להישאר מאחורי מסך של בדיחות? שוברת את הראש ומנסה להבין אתכם מאחורי הנייד. קוראים את השורות.
חלקכם צוחקים, חלקכם מתפלאים, חלקכם מתרגשים איתי. חלק מזלזל וכותב לי שאני משלמת ליוצר תוכן או שמיכאל כותב את השורות האלה בכלל. הכל בסדר.
אגב אם כבר אנחנו כנים, וזהו בסיס חשוב - מיכאל הכריח אותי לפני כמה שנים - להתחיל לכתוב. בהתחלה ככלי טיפולי, אחר כך בשביל לתקשר טוב יותר (דיסלקציה וכ"ד).
אני עדיין מעבירה לו כל קטע שאני כותבת והוא עדיין מתקן ועדיין מתעצבן למה אני טועה בזכר ונקבה.
אז ככה זה. לא פשוט. ויש ימים שזה ממש קל, כי הראש גועש כי משהו קרה ואז אתם כאן כדי להקשיב.
אז שבוע טוב לי ולכם וללירז המופלאה עם התמונות המשגעות!
