משבצת משבצת... קרני השמש עברו את הווילון והגיעו לי עד האף. פתחתי את העיניים ובהיתי בשעון המעורר. העין התפקסה על הקווים הזוהרים: 8:30 בבוקר.
דחף ראשוני זורק אותי מהמיטה בחיפוש אחר חיתולים ודייסה וירקות מאודים ולהוציא את הכלבה ו...כלום... שקט... אין דייסה ואין אף אחד. מתקרבת לחלון. רק הפלאזות למטה בשקט אופייני בשעה 8 וחצי בבוקר. ברצלונה.
בכלל לא הייתי צריכה להיות כאן. סיכמנו שכנסים בחו"ל הם מחוץ לתחום. אבל חבר של מיכאל ארגן לנו בקומבינה כרטיס בחינם וזה היה של גוגל ורק "בתי עסק מובחרים" קיבלו כרטיסים ורק.. ורק...ורק... מפה לשם התייצבתי בנתב"ג כמו למילואים, מקללת את התכנייה של הכנס שכתובה ב-20 שפות שונות אבל לא בעברית ומנסה למצוא את שעות ארוחות הצהריים. אולי בכל זאת אספיק לגנוב קצת זמן איכות עם קניות...
התרגלתי שמיכאל מתעסק בשיווק ובניו ובינינו קיוויתי שהוא יטוס, לכן נתפסתי עם המכנסיים למטה כשהוא אמר לי ש"זה העסק שלך מאמי, תעשי מה שאת חושבת לנכון" (משפט שאני ממש שונאת). אחרי הלידה של זוהר התעייפתי. לא מוזה, לא יצירתיות, לא עשייה ולא צילום. פשוט עייפות משתלטת. לא משהו חדש לאימהות שבינינו ועדיין כל כך קשה. הייתי צריכה הפסקה. זה באמת מטורף, לפני שניה את מאושפזת עם תינוקת בידיים ומחר כבר חייבת לחזור לנהל עסק, לצלם ולחדש. איך כולם קוראים לזה? אה כן – להצליח!
פתק מעוצב לבן עם לוגו של Hilton על השולחן מול המיטה הענקית - "ארוחת בוקר מוגשת עד 10:30". נסכים שעבור רובנו - זהו הפרט הכי חשוב בבית מלון, לא משנה מה האירוע: חופשה אחרונה לפני הלידה, חתונה או חגיגות בת מצווה – אנחנו חורטים בסכין את לוחות הזמנים של הארוחות ומתייצבים בשערי הגן עדן כאילו זו הסעודה האחרונה שלנו..
עוברת שוב פעם על ההרצאות של היום. קופצים לי שמות מוכרים של צלמות הריון שכל כך מוערצות בארץ על שימוש יתר בפוטושופ. מעניין אם מישהו שם יודע על קיומי?... כנראה שלא.
10:15. מאחרת כבר ברבע שעה. ארורה תהיי עמדת הפנקייק!! (והקינוחים והחביתות בהרכבה עצמית). בדיקה אחרונה של כתמי שוקולד על החולצה ופטרוזיליה בין השיניים מול המראה הענקית בלובי ואני עפה למעלית בריצה הישר לקומה 17, כל המעליות תפוסות ואני נדחפת דרך הדלתות הנסגרות של האחרונה הפנויה תוך כדי סינון I'm so sorry להריונית שמולי (אחרי שקלטתי שכתם הקפה על השמלה שלה הוא בעצם מהלטה take away שאני מחזיקה), לוחצת שוב על הכפתור של מס' 17 מתוך הרגל. נושמת. נרגעת. תיכף מתחילים את הסדנא ולהיכנס עם קצת פאסון לא יזיק.
'WAIITTTT!!! Please WAIT!!!' - צרחה מטורפת...קפצתי מההלם ביחד עם כל "דיירי" המעלית. הסתובבתי לכיוון הצעקה, בחור צעיר רץ אלינו ובשנייה האחרונה השחיל את הרגל ונכנס למעלית תוך כדי התנשפות לא נעימה בריח דג הרינג שמגיע עד לקצה המעלית וגורם לי כמעט להקיא על ההריונית הממורמרת גם ככה. פאקקקק אני לא מאמינה, זה שוב הוא?!. הספרדי המוזר?!
הוא לא הפסיק להטריד אותי מהיום הראשון של הכנס. בעיקר בזכות הקעקוע של היונה על שתי כפות הידיים. הוא שהה בחדר מספר 66 וכל פעם שעברתי לידו הייתי צריכה לסובב את הראש ולספור עד 10 (באמת) כדי להירגע (מגיל 3 יש לי פחד לא נורמלי מיונים. לא יודעת למה ואיך אבל תקרבו אלי יונה לרדיוס של 5 מטרים והכור בצ'רנובל הוא פראייר לידי. המפגש האחרון שלי עם המפלצות המכונפות היה באמצע צילומי בוק בת מצווה. כל מה שזכור לי מאז זו הגדר עליה טיפסתי ואת האימא של הילדונת שתוך כדי צעקות שלי ובלבול שלה מנסה להבריח את היונים שהתלבשו על הבמבה).
המבטים שלנו נפגשו בלית ברירה באזור הקומה 6 וצמרמרות קרה עברה לי מקצות אצבעות הרגליים עד האוזניים ובחזרה. הוא התחיל לזוז לקראתי מפינת המעלית מחויך בחיוך עדין וסטאטי. כל צעד שלו לעברי לווה בצעד שלי בכיוון ההפוך עד הרגשתי כדור פיזיו נתקע לי בגב, קללה בספרדית גרמה לי להבין שכדור הפיזיו הוא בעצם אותה ההריונית שהצילה את רצפת המעלית מהקפה שלי...
הלב שלי מתחיל לדפוק כמו תופים בהופעה של עידן רייכל והגוף נצמד לדופן המעלית ללא יכולת לזוז. כל שניה עוברת כמו שעה והוא ממשך להתקדם דרך האנשים צעד אחר צעד. מה הוא רוצה לעזאזל??!!!!
עצירה פתאומית של המעלית מכניסה לי קצת חמצן לראיות...לא משנה לי כבר באיזה קומה עצרנו, אני חייבת לצאת!
אני מסובבת את הראש ומנסה לקלוט את הפתח אבל הדלתות עדיין סגורות.
5 שניות ללא שינוי - לחש קל בין הסובבים מתגבר והלחץ מתחיל לחלחל לתודעת האנשים, הניידים של כולם כבר בחוץ בניסיונות לתקשר עם העולם, השפות מתערבבות וההריונית מתחילה לירות עלי מילים בספרדית בזמן שהדמעות גורמות למסקרה שחורה להימרח לה על הפנים. אני מנסה להסביר לה שהמילים היחידות שלי בספרדית הן מהשיר של despacito אבל הבכי מתגבר ולא נשלט יותר. מכה חזקה בקיר המעלית מבחוץ גורמת לכולם להשתתק. עוד מכה הפעם מהצד של הדלתות...?! לחש מיד הופך לצעקות ואני קולטת שוב את המבט של הספרדי.. הוא לא מחייך. רק מכניס בפתאומיות את היד לכיס וסוגר את העיניים. אני בקטע לא ברור תופסת מיד את היד של ההריונית ההיסטרית מוכנה לגרוע מכל (רק בישראל). פלאש חזק מסנוור מכיוון התקרה וחושך מוחלט אחריו. אני מאבדת את זה ושתינו מתחילות לצרוח!...
בום!!! אגרוף חזק בבטן משתק אותי, אני פותחת וסוגרת את הפה כמו דג, מנסה להבין מה בדיוק קרה עכשיו??!...
אני מרגישה את הכאב החד בכל הגוף וצונחת על הרצפה תוך כדי ניסיונות נואשים להמשיך לנשום. מנסה לקום...להיאחז במשהו!.. קולטת פתאום שתי ידיים חזקות אוחזות בי ומרימות אותי ועוד יד מצמידה לי בד מסריח לאף...אני נחלשת... הצעקות רחוקות יותר.... despacito מתחיל להתנגן לי בראש ואני מאבדת הכרה...
משבצת משבצת... קרני השמש עברו את הווילון והגיעו לי עד האף...פותחת את העיניים. חושך. אין ווילון.
מנסה לזוז וקולטת שהידיים שלי קשורות מאחורי הגב?! מנסה להזיז את הרגליים, אבל אני בתוך משהו קטן והברכיים נתקעות בדופן של ארגז או מיכל כלשהו...אני מנסה לצרוח בכל הכוח אבל נייר דבק חוסם לי את הפה והקול היחיד היוצא זה "ממממממממממ.מממממ....". מפסיקה לזוז ומנסה לחשוב.
בקטע הכי הזוי הדבר היחיד שעולה לי זה צילומי ילדים שלא הספקתי לרטש בפוטושופ ומחכים לי עדיין על כרטיס הזיכרון במצלמה. המחשבה נקטעת ע"י קול של צעדים... עצירה וחריקה של דלת נפתחת..
"היא כבר הייתה צריכה להתעורר מזמן!...תעירי אותה! נו... ידעתי שאסור לערבב לה כלום..!"...מה?? עברית? איך לעזאזל עברית בברצלונה? עדיין פוחדת לנשום...מנסה לארגן את הראש ולהבין איך לעזאזל אני מקבלת כאן כוס מים כי אני צמאה כמו סוס. שומעת שוב צעדים שמתקרבים אלי... עוצרת את הנשימה. בתנועה איטית קולטת חריץ של אור נפתח מכיוון הרגליים, מרגישה שהרגליים חופשיות! תוך שניה חוזרת לעצמי ובועטת בכל הכוח לכיוון חריץ האור!!!! בבעיטה השלישית קולטת שפגעתי בפרצוף לפי הצרחה החזקה..
"נועה!!!!!!!!!!!!!!!!!! נועה!!! מה את עושה?????? אההההההההההההההההה שיטטטטטטטטטטטטטטט פאקקקקקקק".
הקול נורא מוכר. פותחת את העיניים. כרית שלי. סדין. הנייד שלי בטעינה...ולידו גם השלט של הטלוויזיה. נייר הדבק נעלם וגם הידיים זזות. מתרוממת קצת מהמיטה לכיוון הנהמות הלא ברורות שעולות מהרצפה..."מיכאל???? אתה בברצלונה???" מתקרבת.
מיכאל שוכב על הרצפה ומחזיק את האף המדמם. חדר השינה קצת נראה כאילו הוא אחרי לידת בית ולי קצת נופל האסימון ועולים זיכרונות מהחתונה, אלכוהול ושוטים של אקמולי (או שזה לא היה אקמולי?) מהיממה האחרונה.
אוקי. נראה לי שאני חוזרת לברצלונה, נשכבת בחזרה...מושכת את השמיכה מעל הראש וסוגרת את העיניים.
שלכם,
נועה איזנשטט.
(* גילוי קטן - הקטע הזה לקוח מחלום, חלום שלי. על התיעוד והכתיבה הפעם - אחראי מיכאל)
