זוהר - שנתיים לפרצוף

זוהר סיפור הצלחה

השעון הירוק מראה 4:25 , עדיין חושך בחוץ ואני לא יכולה להתעלם מנוכחות כף הרגל הקטנה שתקועה לי באוזן השמאלית. 

אני מצליחה למלמל מתוך שינה משהו כמו: " האוווהההה..מממ…" מסתובבת לצד השני תוך כדי ניגוב השאריות של הלילה אבל מישהו החליט "לקלף" לי את העיניים מהמקום. 

"זוהר, תחזרי לישון.." אני ממשיכה למלמל.  אבל הקטנה החליטה שעכשיו הגיע הזמן לקום ולשחק ומכניעה אותי סופית עם "פליק-לאק" מסתובב היישר אל תוך הפרצוף שלי.  

" בסדר, בסדר… אני קמה" 

 בעלי היקר (שיחייה), גם צונאמי בחוץ לא יעיר אותו וממשיך לישון הפעם כמו שתינוק אמור לישון.. למען האמת זה היה "התור שלי". 

אני מוצאת את עצמי בוהה באיזו בובה של פיל סגול, מחכה אולי שיתעורר לחיים ויעודד אותי קצת כמו בסרטים, אבל זה לא קורה ואני לוקחת עוד לגימה מהקפה הפושר שלי. 

 בוקר טוב אמאל'ה.

 החלטתי שזה לא משנה ששנת הצהריים שלנו תהיה בעצם ב-10:30 בבוקר ושפשוט אני אזרום עם היום. הלכתי למטבח כדי להכין ארוחת טרום בוקר תוך כדי שהילדה תופסת לי את הרגל כמו איזה אנקונדה ולא משחררת. 

"זוהר, מאמי , יפה שלי, אוצר חיי, אמא צריכה להכין לנו ארוחת בוקר" בחיוך :) ואז התגובה הנורמלית שכולנו‎ מכירים, בכי, צרחות, אמאאאאאא, אמאאאא, אמאאאאאא!!

אמאאאאאאאאאאאא!!!!

ככה הצלחתי להחזיק בערך 50 שניות עד שיצאה ממני החיה: "מהההההההה?? " אני שואגת

ואז כמובן מגיע ללא אזהרה עוד גל של בכי, צרחות, אמא, אבא, אמא, מוצצי וחיבוקי. 

רגיעה של 25 שניות בערך וחוזר חלילה, עד שאבא מתעורר סופית. 

אני מנסה לתמלמל את הילדה: "את כועסת כי אמא רוצה להכין ארוחת בוקר?" "את רוצה לאכול הם-אם ?" "את רוצה שנכין ביחד?" 

אבל שום דבר לא מספק את הילדה. שום דבר חוץ מאבא שמגיע למטבח ולפתע זוהר שוכחת מכל הטרדות ורצה לחבק אותו בחיבוק שממיס אותי מהצד, אני לא יכולה להתאפק ומצטרפת לחגיגה.

ואז שם לרגע אחד - הכל פתאום בסדר.

אני זוכרת חלום עוד מתקופת ההריון שלי (תדמיינו רעש מעבר מטושטש כזה), כשהייתי בחודש החמישי, חלמתי שאני מצטלמת "לבוק הריון" סקסי במיוחד! כזה שמשאיר אותך הכי יפה ברגעים שאת באמת מרגישה בשיאך! אישה עצבנית, קוטרית, עייפה, רעבה ושבעה בו זמנית! תוקעת מלפפונים חמוצים ב-12 בלילה ואז נוחתת על הספה על הכלב עד שהוא מתעלף!!

את יודעת.. "בשיאך".

אבל לא משנה מה, עמוק בפנים את יודעת שחייבים לתעד את הרגעים האלו שלעולם לא יחזרו על עצמם! (או חלקי גוף שלא יחזרו לעצמם, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר :)

ופתאום, באמצע "הבוק" והפלאשים שמסביב אני קולטת שאני מחזיקה תינוקת קטנה וחמודה, מלאכית שממש זוהרת עליי! "איזו תמונה מדהימה!" אני מחמיאה לעצמי באמצע החלום. 

אבל אז המלאכית הקטנה מתחילה לבכות ולבכות ואני מנסה להרגיע אותה אבל שום דבר לא עוזר עד שאני קולטת שזו התינוקת מהמציאות. 

"אני באה מתוקה, אמא כאן". 

7:30 בבוקר 

 אצלנו כבר אמצע היום. אנחנו בחוץ בפארק מסתובבים ועושים כיף חיים! כן, כן רק אני, זוהר והגנן של הפארק שמגיע על הבאגי של הגננים. זוהר כמובן מוצאת בזה רגע קסום ואני מוצאת 5 דקות לשבת. 

"אחחחחח" (ישבתי) 

אחד הדברים שלא הערכתי ממש בצעירותי הוא עניין הישיבה, היום לשבת זו מבחינתי פריווילגיה - גם מבחינתה של זוהר. 

אז אני יושבת להנאתי ומגלגלת בפייסבוק , שולחת כמה לייקים ונשיקות לעולם ואז מגלה איזה פוסט שאני חייבת לקרוא: "המתכון המושלם ללחם מחמצת!", מעבירה לתיקיית "השמורים" שבטח אני אגיע אליה עוד שנה בערך, אבל נשארת אופטימית עם עצמי וקונה חבילה של קמח עדשים כתומות - תמיד שימושי. 

תוך כדי הטפחה בראשי, אני מגלה שהילדה ברחה עם הבימבה! אני מתחילה לרוץ אחריה, יחד עם העגלה כמו איזו אמא לחוצה אחת (כי ברגיל אני ממש לא). 

"זוהר!!, חכי! תעצרי…!" 

אבל הילדה לא מקשיבה ומעבירה להילוך שלישי על הבימבה הסגולה שלה, חולפת על פני אימהות מופתעות, קשישים וגם "הב-הב" קטן. 

למזלי הקטנה נעצרת למראהו של ה"הב-הב" המקשקש ואני מגיעה בריצה מתנשפת, מנסה להתנצל עבור מי שנדרס קצת הצידה. "כן, היא שובבה רצינית" אמרתי בחיוך לאדון המדופלם שהסתכל עלינו דרך המשקפים בשולחן 5. וזה המשיך ללגום מהקפה המר שלו כאילו לא חווה ילדות מעולם. 

10:45

 הילדה דוחפת אותי לכיוון "השייקיה" הקרובה, מוציאה את המוצץ מהפה כמו איזו מגי סימפסון קטנה וצועקת לי: "ג'יייק!" 

"בסדר, בסדר, הולכים לקנות ג'יייק!" מי אמר שאני אמא לא טובה?! תכלס, אין עליי! אבל אם הילדה תגלה חלילה שהכנסתי לה איזה סלרי ירוק פנימה - זה הסוף שלי. 

הילדה שותה שלוק וחצי מהשייק ואז משליכה אותו בעצבים לרצפה וגם על הרגליים שלי (מה שנקרא ״LIFE SUCKS״). כמובן שהילדה לוקחת מייד את האשמה עליה ופורצת בבכי מעורר אימה באמצע הקניון. (הקניון נמצא ליד הפארק למי שלא עוקב). 

אני מנסה להרגיע אותה ומחבקת חזק: "זה בסדר נסיכה, הכל בסדר, לא קרה כלום״.

תוך כדי הצרחות , מקנחת את הנוזלת שלה מהפרצוף יחד עם השייק מהרגליים שלי. המוכר נבהל מהסיטואציה ומנסה לזרוק עלינו מפיות קטנות מלמעלה שנבלעות ברצפה.

"תודה!" אני צועקת לו מלמטה (מה תודה עכשיו?!)

תתרכזי, אני אומרת לעצמי, דבר דבר, מחשבה מחשבה, כמו גבר…

ילדה לא נקייה = מגבונים

מגבונים = תיק החתלה

תיק החתלה = איפה המגבונים?? OMG שכחתי את המגבונים בבית! ואל תגידו לי שזה לא קרה לכן! :)

עומדת באמצע הקניון עם פעוטה צורחת בתוך ביצה ענקית של שייק ירוק וזרעי צ'יה. סה"כ סיטואציה שיגרתית למדיי. 

מנסה לאתר אימהות עם עגלות, אבל רואה רק גברים שבורחים לצד השני, ואני כמו איזו "מאמלסית אחת" מושיטה את היד ומבקשת שייתרמו לי מגבון אחד או 30 ! עזרה בבקשה!

בסוף אני מוצאת בעצמי תושייה ומצליחה להוציא את המוצץ מהכיס של העגלה, המוצץ נראה איום ונורא, אבל אני בטוחה שאם אני אטבול אותו בפה שלי אז החיידקים שלי ינטרלו כל גורם עויין במוצץ של הילדה. אני מכניסה את המוצץ לפה של הילדה ואז פתאום - שקט. 

 RUN MUMMY - RUN

 יוצאת מהקניון בבושת פנים, בטח אני לא אחזור לשם לעולם, או לפחות יומיים! במקרה שלנו. זוהר כבר גמורה מעייפות, ואני יודעת שבשלב הזה יש לי משהו כמו 3 וחצי דקות עד שהילדה מאבדת את זה לחלוטין (מי שאמר שחלון שינה הוא חצי שעה לא פגש את זוהר אהובתי). אני משכיבה אותה בעגלה ומתחילה ללכת מהר כי הילדה נרדמת רק בתנועה של מינימום 25 קמ"ש. תוך כדי הליכה עולה בתוכי קושי אמיתי, אני מרגישה שנמאס לי! שאין לי כוחות לרוץ יותר! והדמעות פשוט פורצות ממני. 

המשכתי ללכת עד שהבנתי שהילדה כבר נרדמה ממזמן אז עצרתי לרגע להסתכל עליה ועל כל הזוהר שנמצא בה.

אין כמוך זוהר! ואין כמו אמא.

כל הזכויות שמורות 2016 © סטודיו נועה איזנשטט
- צילום הריון, צילום ילדים ומשפחה
חייגו: 054-5857477, כתובת: רמת גן, שדרות ירושלים.
כתבו לי באמצעות הטופס ליצירת קשר.