כשלונות, היום נדבר על כשלונות, שלי כמובן, לא שלכם, אז אל תלחצו :)
אז כמחווה לתופעת הFuckUp Nights וכתגובה לחיים הוורודים שכולנו מתאמצים להציג ברשתות החברתיות רוצה הפעם להציג את מיטב ה-Fuck Ups שלי (או לפחות את חלקם כי לא חושבת שיש לכם שעתיים לקרוא 20 דפים).
אז ממה נתחיל??? (יש הרבה מדי וקשה לבחור!!)
1995
1. ההתחלה שלי - לדעתי הכל התחיל מאותו המבחן בחשבון בכיתה ה', הכישלון המוצלח הראשון שלי. הורי לא כל כך ידעו איך "לאכול" את העובדה שהבת שלהם היא הילדה היחידה בשכבה שעדיין לא קלטה את העיקרון של השברים בחשבון ואחרי התייעצות קצרה עם היועצת של ביה"ס שלי עם תואר ב"כלום" מאוניברסיטת ה"תחת שלי" נלקחתי לאבחון. אחרי 3 שעות של בכי מול דפים עם ציורים ושבועיים של המתנה מורטת עצבים - קיבלנו את התשובה וההורים שלי סוף סוף נרגעו, מסתבר שאני פשוט "דיסלקטית" ברמות מטורפות והשבר היחיד שאני אכיר זה ה"חצי" מה"חצי חינם" בו בטח אבקר כדי לקנות חלב לקפה של הבוס שלי.
2. אין כאן סיפור קורע לב על התמודדות עם הקושי וההצלחה למרות הכל. מסתבר ששנות ה-90 ודיסלקציה לא הולכים ביחד והדבר היחיד שהציל את הורי מהבושה התהומית של בת ללא בגרות (אני) הוא די פשוט מסתבר - פטור מכל דבר עד כיתה י"ב.
כך, עם כמה חתיכות נייר החתומות ע"י פסיכולוגים, הפכתי להיות הבן האדם היחיד שאת כל המבחנים שלו עד כיתה י"ב (כולל הבגרויות) - עשה בעל פה.
2003
3. שרדתי תיכון ואיכשהו הגעתי לגיל 18 - החלטתי לקחת את עצמי בידיים! ו….להבריז מצה"ל, אחת ההחלטות הדפוקות בחיי. המסגרת היחידה שאולי הייתה משקמת אותי או גורמת לי ל- get my shit together הוחלפה בשנה של הטרדות, שוביניזם והשפלות בכבאות חולון (חלק מכן בטח תוהות למה חשבתי שבצה"ל המצב שונה אבל אני מניחה שכבר לעולם לא אדע). כך לקראת גיל 20 הייתי טובה בעיקר בשני דברים - להכין קפה שחור בוץ ולהתחמק מ"מוטי" (שם לא בדוי) בן ה-49 שחשב שלתת לי חיבוק בוקר טוב זה דווקא נחמד.
4. כאן בעצם מסתיימת ה"הכנה" שלי לעולם של המבוגרים. בת 20, עם פעם בשבוע אצל חגית הפסיכולוגית ואחרי אבחון נוסף שפסל לחלוטין כל עתיד אקדמאי.
לא כל כך עזר גם שבערב פסח, בארוחת חג, אבא שלי הכריז שיש לו הפתעה בשבילי והודיע מול כולם בצורה חגיגית שהוא סוף סוף (כמה זמן הוא ניסה???) הצליח לסדר לי עבודה בתור מזכירה במפעל של אחד החברים שלו. לא זוכרת מה כבר הרגשתי אז. זוכרת רק שאחרי ההכרזה יצאתי מהדירה של הדודים בראשל"צ והלכתי ברגל שלוש שעות בוכה עד רמת גן.
כאן נעשה עצירה קצרה מהכשלונות וננסה להיות אופטימיים! אחרי כמה חודשים אפלים השלמתי עם גורלי ומצאתי עבודה כמוכרת בחנות צילום (צירוף מקרים? או סתם עובדה לא קשורה). הכל התחיל לזרום די נחמד ואפילו התחלתי להתלהב מהמצלמות במדפים, רמזתי על כך לאחותי המהממת שקנתה לי אחת כזו יפה ליום הולדת שלי!
אבל כל האושר הזה לא נמשך זמן רב :)
2005
5. יום לפני היום הולדת, אני בחנות, שעה 16:00, קצת לפני הסגירה. אני משחקת עם המצלמושקה החמודה שלי. נכנס בחור. מוציא סכין ומתחיל לצרוח "קופה!!! תפתחי את הקופה!?!!!". אחסוך מכם את הדרמה, בקיצור שדד את החנות הבן זונה (אגב היום הוא מככב בריאליטי 2025, פרט שולי שריגש אותי ל-5 דק'). ואני, מה אני אעשה? חודש בלי לצאת מהבית בהיסטריה על כל דפיקה בדלת.
6. מכיוון שהמצלמה שלי ניצלה בשוד - אמא שלי החליטה שיש לי כישרון מלידה (בלי שצילמתי תמונה אחת אבל ציירתי ממש יפה בכיתה ח') ורשמה אותי לקורס צילום בגברא. לכמה דקות כל המשפחה קיוותה לנס. האם זה היעוד שלי?
אז הייעוד בגדול נשטף באסלה יחד עם 10k שגברא לא רצו להחזיר לי. מסתבר שאני והמדריך לא ראינו באותה העין והביה"ס רמז לי בעדינות שאולי הקריירה שלי דווקא כן נמצאת בדקויות שבין הכנת קפה שחור לאספרסו שחור וקביעת פגישות ואת הצילום עדיף להשאיר לאנשים שכן יודעים לחלק את הפריים לפי חוק השלישים (לא משנה שהסברתי להם 100 פעם שאני לא טובה בשברים).
אז כן, המשכתי לצלם, עם כל העיוותים. האי סדר והקומפוזיציות ההזויות. אני יכולה לכתוב לכם קטע פואטי על זה שגדלתי עם המצלמה ובכל הזדמנות גיליתי את העולם דרך העדשה וכל הרומנטיקה הנחמדה.. אבל זה לא כל כך נכון. הגעתי לזה דרך הייאוש וכל החרא שעברתי. פשוט שם מצאתי את השקט שלי, בלי ציפיות ובלי ציונים.
7. עם התקדמות הטכנולוגיה, גם אני ניסיתי להתקדם! קניתי מצלמה חדשה יותר, מחשב ואפילו התקנתי פוטושופ. לא כל כך ידעתי מה לעשות איתו, עם הפוטושופ. למדתי בעל פה ממורה פרטי כמה פעולות פשוטות ושם נעצרתי.
עד היום כל חידוש טכנולוגי מקפיא אותי לחלוטין והידיים שלי רועדות כל פעם שאני שומעת את המילה "שדרוג".
ה- Bright Side הוא שדווקא בגלל זה השקעתי יותר בצילום עצמו, עבודה עם אור, בניית הקומפוזיציה. תיקונים בפוטושופ אף פעם לא היו הפתרון עבורי.
8. החשיפה הראשונה הגיע להפתעתי ועוד בכלל מחו"ל. מצלמת ומפרסמת את התמונות בפליקר שרק קם לתחיה לפני שנה ופתאום בום! טלפון באנגלית (מזל שאחותי לידי לתרגם). בקיצור בלה בלה בלה, ראינו את העבודות שלך, נבחרת לאומן כלשהו באירופה ואנחנו מטיסים אותך לגרמניה לתערוכה רק שלך. הכל די סוריאליסטי, אני לא מאמינה בשום דבר ואף אחד אבל וואלה קנו לי פאקינג כרטיסים :)
טסתי, הצגתי, חזרתי. לא סתם חזרתי - חזרתי עם 25 תמונת מודפסות בעלויות של כ- 30,000 ש"ח (ההדפסות בשנות האלפיים היו יקרות כמו ניתוח ציצי. מרחמת על צלמת שצריכה לבחור בין תערוכה לבין ציצי חדש). בכל מקרה כמובן שבנתב"ג עצרו אותי והחרימו את כל העבודות בטענה שגנבתי את היצירות. מרוב לחץ לא הוצאתי מילה ורק רציתי להגיע הביתה. איפשהו יושב פקיד שמח עם תמונה של התחת שלי על הקיר (אבל תחת אומנותי, לא סתם).
9. משם הכל התחיל להתגלגל כמו כדור שלג :). כשחזרתי מגרמניה הרגשתי מינימום מייקל ג'ורדן של הצילום. היה לי ברור ששוק האופנה בתל אביב רק מחכה לנועה איזנשטט! ואחרי שנכנסתי לכ-10 סוכנויות (לא מגזימה) סוף סוף אחת מהן הסכימה לעבוד איתי ואפילו אחרי יומיים קיבלתי מהם טלפון מיוחל: "שולחים אליך דוגמן לסטודיו לבוק שחקן, מחרתיים ב-10:00, ישלמו לך 100 ש"ח".. בעיני דירת החדר שלי בקומת קרקע הייתה סטודיו לכל דבר. הזזתי את הספה, תליתי 2 סדינים בצבעים שונים ואפילו קניתי מנורה מאיקאה בשביל התאורה אותה אחותי התנדבה להחזיק.
קמתי מוקדם, קניתי קרואסונים וחלב. ב-11:00 הגיעה הדוגמן (כנראה הוא גם דיסלקט כי הוא לא יודע לקרוא שעון), פתחתי את הדלת והמשפט הראשון ששמעתי הוא "אני לא מצטלם בחור הזה". לדעתי הוא התכוון לדירה שלי. לא הספקתי להגיב והמניאק כבר היה על קו 5. את ה-100 ש"ח כמובן לא קיבלתי. שבוע אחרי זה פרצו לי לדירה וגנבו את כל הציוד שלי - מצלמה ו-2 עדשות עבורן חסכתי 3 שנים.
2008
10. ההפקה ראשונה שלי הגיעה אחרי שנתיים של ניסיונות בתעשייה הסבוכה של הצילום. הפקת כלות של בחורה מאוד נחמדה שהייתה גם השכנה שלי. בשבילי הייתה זו קפיצת מדרגה ממש כי דיברנו על מעצבי שיער ודוגמניות ומאפרים וכל זה אני מצלמת! בקיצור וואו!!
הלוקיישן שנבחר היה גג נטוש של בניין בפלורנטין, הכל מושלם, מגיעים, עולים במדרגות ו… כולם היו בהלם ולא כל כך הבינו איך אני בצרחות חצי מתגלגלת חצי בורחת 6 קומות למטה (זו הזדמנות טובה להסביר שיש לי פחד לא מוסבר מיונים. כן כן, אם תרצו אותי מתה, פשוט תקחו אותי לכיכר דיזנגוף). אחסוך לכם את המבוכה מול צוות של 10 אנשים ואותי רועדת בוכה מתחננת שנצלם בין הקומות כי "תאורה מהממת" רק שלא נעלה לגג!
אני כותבת ומתחילה לבכות על כל השיט הזה. מצד שני כל זה - שלי ורק שלי.
אז מאז אני נכשלת מלא, ממש יום יום. כי הדברים לא באים בקלות, לעבוד עם צלמת בסטודיו, לצלם ילדים או בת מצווש, לדאוג לעבודה שתכנס ולחדש כל הזמן.
אז ברשותכם אחסוך לכם את הסיסמאות של הגשמה עצמית וקשה יש רק בלחם.
ורק אגיד שלפעמים יש גם מקומות כאלה, בלי פואנטות, בלי לקחים ובלי happy ending. צריך להתמודד גם איתם, להשאיר אותם בזיכרון שלנו כי הם הפיד והסטורי הכי אמיתיים.
שלכם,
נועה
