בהתחלה מיכאל ואני עדכנו אתכם די בהתלהבות בכל פגישה בטיפול הזוגי, אפילו בכיף עד שהעניינים נהיו רציניים והפגישות התלקחו להן והפכו למדורה בוערת.
צחוקים וחיוכים הוחלפו בצעקות והאשמות.
יותר רגשות, יותר צעקות ופחות מוטיבציה לכתוב. פתאום קלטנו שזה לא קל בכלל, חשבנו שזה טיול בפארק, אבל המציאות תפסה אותנו לא בפארק אלא יותר באזור תעשייה של דימונה (סליחה מראש דימונאים).
סיימנו את הטיפול… ואפשר לבלבל את המח כאן על ארגז כלים, תקשורת מקרבת ועוד שיט כזה שנשמע יפה מאוד. אבל בינינו…? בהכי כנות טיפול זוגי יצליח אם אתם רוצים להישאר יחד. טיפול זוגי לא יצליח אם אתם לא סובלים אחד את השני.
זה משעשע כי ברגע שהייתי מסיימת צילומי הריון - חלק מהזוגות היו שואלים אותי (אחרי קריאה באינסטגרם) מה עם הטיפול? איך מיכאל עם החשיפה? האם זה בכלל אותנטי והאם אנחנו באמת עוברים את זה....
כ"כ רציתי לחלוק איתם את הכל, אבל הייתי קצת מתבאסת לראות את כל הזוגיות המהממת מולי, התחלה חדשה, תינוק שאוטוטו מגיע והייתי עונה בצורה שבלונית כי הרגשתי שאני אבאס אותם אם אגיד שתיכף המציאות תתן להם כפה והחיים האמתיים יתחילו.
לפעמים היה נופל לי האסימון (במיוחד אחרי צילומי משפחה וילדים) - שאולי זה רק אצלנו? אולי יש משפחות מושלמות עם אהבה אינסופית שרק מתפתחת...? הייתי נכנסת קצת לדכאון ואם זה לא מספיק - הייתי נופלת על איזה פוסט דביק באינסטגרם בסגנון "אהוב ליבי לנצח" וכו.
אבל זה מה שיש וכמו שאני תמיד אומרת - אין קיצורי דרך. התהליך קשה אבל מתגמל.
לסיכום - חשוב להיות כנים עם עצמכם. רוצים להיות ביחד או לא. את ואתה - לא לחפש תירוצים, הילדים הם לא סיבה ולא סיבות כלכליות. אנחנו חיים פעם אחת - מגיע לנו לחיות טוב, לא לחזור כל יום הביתה ולחשוש / לסבול.
לי ולמיכאל יש עוד דרך ארוכה ליציבות, החלטנו להמשיך אותה ביחד. אולי יום אחד נחליט אחרת.
מה שמוביל אותי.. זה הרצון שיהיה לי טוב, לקח 37 שנה להגיע לזה וזה שווה את זה :)
