11:40, בוקר יום שלישי, שמש, תאורה עדינה.. אולי אצלם היום עם הצעיף הצועני החדש משוק הפשפשים?... המחשבות נקטעו ע"י צלצול בדלת. מצוין, הם הקדימו.. חשבתי לעצמי.
קבעתי עם יניב וזוהר (שמות בדויים) לפני כחודש, זוהר הייתה אז בתחילת חודש חמישי, אבל התעקשה לא לחכות לחודשים מאוחרים יותר: "כבר רואים קצת את הבטן סוף סוף!!! אף אחד מהחברים לא יודע ואני מתכננת הפתעה ענקית.. אפרסם את התמונות בפייסבוק ואשלח לכולם במייל". אחרי שנשטפתי עם ההתלהבות של זוהר וחייכתי, החלטתי לא לשכנע אותה לחכות לשבוע מאוחר יותר.. וקבענו, לעוד חודש, ביום שלישי, שעה 12, הם יהיו בעיר ביום חופש, אחרי סקירת מערכות ראשונה.
פתחתי את הדלת, בהמתנה והרגשה טובה של צילומים כאלה של כיף ושל זרימה (חשוב לי לא לתת לביישנות או חשש של זוגות להיכנס לסט, חברים אתם בהיריון – קדימה להתלהב!), רעש של מעלית מגיעה, נביחות של פייגה ודלת נפתחת.. ו...יניב וזוהר יצאו מהמעלית. חיוך ומילים "בוקר טוב, אני נועה"... נבלעו בתוך כמה שניות של שקט אינסופי והרגשת ואקום שהשתלטה. "מקווה שלא רבו בדרך", חשבתי לעצמי, כבר היו מקרים, תקופת ההיריון מלווה בלא מעט הורמונים מציפים, במיוחד בחודשים האחרונים... החלטתי בנחישות ורגישות להשאיר כל וויכוח מחוץ לסטודיו ולהתניע קצת Good Vibes מול המצלמות.
התחלנו, סט ראשון, צילומים אינטימיים עם כותונת מהממת שזוהר קנתה יום לפני במיוחד, יניב מחבק בעדינות ושניהם מסתכלים אחד על השני כשאני ברקע כבר מקליקה ברצף. קשה, אני מרגישה את שניהם, לא.. לא כועסים ולא רבים, פשוט לא כאן לגמרי. אוקיי.. יש לי, החלפתי את השיר המתנגן ברקע לאוסף הישן וטוב של Backstreet Boys, אל תצחקו, התגובה הקבוע בסטודיו לשיר "I Want It That Way" היא צחוק מתגלגל וחיוכים. הגברתי את הווליום, "חודש חמישי.. בדיוק הזמן להכניס להם קצת מוזיקה קלאסית לחיים" אמרתי... 5 שניות עברו, פתאום זוהר התיישבה על הרצפה ופרצה בבכי, יניב עדיין מחבק לא עוזב, מתיישב לצידה כאילו פוחד להשאיר אותה ללא המגע האוהב אפילו לשנייה אחת... התקרבתי וחיבקתי את שניהם, מנסה להבין מחלקי מילים של יניב המתערבבות בבכי של זוהר מה קרה..
"הכל היה מצוין בבדיקה.. הכליות... הלב, כל הסממנים ממש טובים, ואז.. אז היא הגיע ממש לסוף הבדיקה, רווח בין בוהן לאצבעות היא אמרה.. גדול מהממוצע.. סממן לתסמונת דאון, אבל היא אמרה שב90% הכל בסדר...", הבכי התחזק ויניב התחיל לדמוע.. "אנחנו ממש מצטערים, חיכינו המון זמן לצילומים..".
רווח קטן, 90%... זה משאיר 10%, בלי להיות מומחית אני מבינה שאחוז כזה הוא גבוה מדי.. ולא נשמע הגיוני. אחרי שקצת נרגענו משכתי את שניהם לאינטרנט לקצת בירורים בנושא וראינו שרווח גדול בין בוהן לשאר האצבעות הוא סממן רך שמדעית עדיין לא נקשר באופן כזה או אחר לתסמונת דאון, לכן לא ניתן לקבוע אפילו סטטיסטיקות בנושא, אבל בחלק מהמדינות עם מד לחץ גבוהה מהממוצע הרופאים עדין מעדיפים לשלוח את ההריונית לבדיקות נוספות.
בעוד שבועיים הם יגיעו לייעוץ גנטי, עם צילומי אולטרסאונד מסריקת מערכות ראשונה, שם ידעו האם להמשיך בבדיקות או שהכול בסדר.
לא רוצה לסכם ולהגיב... רק מחזיקה אצבעות לזוהר, לעצמי ולכולנו ומקווה המון שהדבר היחיד שיפריע לשלווה שלנו זה הבכי של התינוק מהחדר הסמוך.
(השמות בבלוג בדויים והפוסט נכתב לאחר קבלת אישור)
