"שיט שיט שיט" (מצונזר מאוד) חשבתי לעצמי. AM 3, שעתיים מתל אביב צפונה. היא במושב האחורי מנסה לתפוס 10 שמלות ערב שלא יתקפלו, אני מקדימה חצי רטוב עם יד אחת על ההגה ויד שניה מנסה לתפוס את האקווריום, לא נראה לי שהדג הזה ישרוד נפילה נוספת.
רגע אחד מיני רבים שניתן למסגר בקשר הסוראליסטי שלנו.
הפעם זה רק אני. כבודה האומנית לבית המלוכה הגלקסי התעייפה (ומצוננת) כך שאת הפוסט אכתוב בעצמי. מעבר קצר על הבלוגים לא הפתיע - את הדרמות, הקשיים, השמחות והדמעות נועה אימצה לעצמה, כך שאני כמו תמיד נשארתי עם ההרגשה של "מאמי, תשטוף את הכלים לפני שתלך לישון.. ?". אין מה להתחכם, פשוט אכתוב קצת עלינו. עלי ועל נועה.
הרכבת הזאת התניעה מתישהו ב-2011. הצעת חברות בפייסבוק מנועה איזנשטט.
התרשמתי מהתמונות. וואלה, מסתבר שהיא צלמת.
הערב היה פנוי וזה היה או לשמוע את האלבום החדש של ריהאנה בזמן שתותי השותפה שואבת אבק ואת עצם קיומה של הכלבה שלי פייגה.. או להציע לנועה להיפגש. נועה לקחה אותי לבית קפה בינוני מינוס במרכז קניות במרום נווה, ממש התחלה של סיפור אהבה ובתוכי כבר התחלתי להתגעגע לאלבום החדש של ריהאנה :)
היה בה משהו. לא ברור – מין שילוב של גאונות מטורפת עם פחדים מאוד בסיסיים מעצם קיומה. בכל בן אדם יוצא דופן בתחומו מסתתר טירוף ואי שפיות מסוימת, חשבתי לעצמי. טענה זו הוכיחה את עצמה עד מאוד בדייט השני שלנו. סיימתי לעבוד מוקדם והזמנתי את עצמי איתה ללאנצ'. כ- 100 מטר מהבית שמעתי צרחות... התקרבתי וראיתי. את נועה בפיג'מה. רצה בבהלה, יחפה ברחוב עם 2 מצלמות. עטופה בשמיכת פיקה אדומה.
אחרי שעצרתי אותה ועזרתי להסדיר את הנשימה, היא הסבירה שיש לה פחד מולד מיונים ואחת כזו בדיוק נכנסה לבית דרך חלון האמבטיה.
מכאן הרגשתי שזו נקודת אל חזור.
מיותר לציין את הדייט הרביעי שהסתיים בפירסינג בפטמה (שלי) בגלל התערבות על חומוס או את החמישי שקיימנו בגרמניה בצילומי עירום (שוב שלי) במינוס 7 מעלות באמצע שכונת מגורים גריאטרית (מכירים את הקטע שאתם טסים ביחד פעם ראשונה לחו"ל? רק שאתם טסים בנפרד וקובעים להיפגש שם ואתם לא בדיוק בטוחים אם היא הזמינה אתכם באמת או שהיא לא שפויה והבדיחה על חשבונכם אז אתם בונים תכניות חלופיות ובודקים טיסות לברלין אם אף אחד לא יחכה לכם בשדה תעופה? לא? טוב תמיד יש פעם ראשונה).
הכל די טס. אחרי חודשיים נועה החליטה לאמץ סופית את הכלבה שלי. אחרי 4 חודשים – גם אותי.
תל אביב הפכה לרמת גן. חיפוש בGoogle הסתכם ב"צילומי הריון, צילומי משפחה", הסלון הפך לסטודיו, בדים, מעצבי שיער ומאפרים וביום שישי אני אמור לאסוף את מיקה קרני להפקה לאשה.
אבל כל זה באמת היה שטויות. גולת הכותרת הייתה נועה עצמה. כשרון ענק בתוך בחורה קטנה ופחדנית. הטרדות, ניסיונות, כישלונות, המון עוצמה, אמת ונאיביות בתוך נועה שביום חופש פשוט אוהבת להיתקע במיטה עם עצמה ולראות טלוויזיה. אין בן אדם בעולם ששונה ממני כל כך.
אין בן אדם שאני מעריץ ואוהב כל כך!!!
(זיבי. אני לא הולך לסיים את הפוסט ככה. אני עצבני עליה רצח. השעה 23:00. היא משתעלת כמו קובני בן 90 כבר שבוע ועכשיו היא העירה את עופרי ומי.. מי אמור להרדים את עופרי? נכון!!!!! אני!!!! כי היא פאקינג משתעלת.. ולא, היא לא מאמינה ברופאים... מה אנחנו בבית הבראה??? ומה עופרי מה??? "צצי צצי איפה צצי?????" יש לך 40 מוצצים במיטה של חצי מטר על חצי מטר... כמה קשה למצוא אחד?????????????????)
הפעם הסיכויים לרעתי, עופרי עדיין לא מוצאת את המוצץ, משהו שם במוטוריקה עדינה הלך לאיבוד.
אני בכל זאת קם, כי היא בכל זאת חולה ומוצא לעופרי את המוצץ, עוד קריאה אחת לדרך. נראה סביר. מקווה שהיא תאשר.
מעריץ ואוהב כמו שאמרתי.. בעלך (נכון לעכשיו)
