"סבבה..! אז לי לא כיף!!!". בום... נטרקת הדלת.
אני שונאת שהוא דופק לי את מצב הרוח לפני הצילומים.
עוד 10 דקות תכנס משפחה לצילומי הריון שלישי עם 2 ילדים. קשה לתפקד כשבן הזוג שלך הכניס בך חזון שחור על החיים.
יש את הקטע עם הפונקציות. יש שם נקודת מקסימום שאותה צריך למצוא. גוזרים פעם אחת. גוזרים פעם שנייה כדי שנדע אם אנחנו במקסימום או מינימום. נשמע פשוט. אז אתם קמים בבוקר ומחפשים את נקודת המקסימום בפונקציה שלכם ולא מוצאים... גוזרים פעם אחר פעם ומגיעים לאפס, לא מקסימום, לא מינימום ולא בטיח.
כולנו רצים במרתון... עבודות חדשות, כרטיסי ביקור מבריקים עם מילים חזקות, תארים יוקרתיים באוניברסיטה בחו"ל כדי להשתייך לחברות גדולות עם שם נוצץ. אקח מכם את כל זה. עם מה תישארו?
ביום כזה פילוסופי, אני פותחת ווילונות עד הסוף כדי להכניס מספיק אור לסטודיו, מספיק אור שמש זה שם המשחק, הבדל בין זיכרון יפה לפחות. קצת מהופנטת במחשבות מסיימת את הצילומים. הדלת נסגרת והראש חוזר למחשבות.
אני מרגישה, זה אחד מאותם הימים שעולים עליך עד שאת מתחבאת בתוך המיטה, מדברת עם המועקה בין הסדינים ומחפשת את הפואנטה, את משמעות ה-03:00 am וה-06:00 am עבורם את קמה כל בוקר, משמעות הכסף שנכנס לך ב-01 או ב-07 לחודש לחשבון, משמעות מצלמה חדשה, משמעות של לייקים חדשים על עוד הלצה יומית שתואמת את הסטאטוס שלך. בקיצור, משמעות.
הקטנה היום אצל סבא וסבתא, אני תיכף מסיימת לעבוד על התמונות והכרית מבצבצת מבעד לדלת, קורצת... "נועה, בואי תשכבי עלי, תכנסי לבאסה שלך ותטבעי בבוץ הרחמים העצמאיים"
מי אני שאסרב? תוך שניות צללתי, תוהה על איזה תהום אחלום הפעם. ככה זה כשחצי שנה את סוחבת מחסור בשינה...
בחלומות אחלום על חיים טובים, על העבודה שלי שעושה טוב לאנשים, על בן זוגי היקר, על האהבה שלי לעופרי ואשים בצד את כל הקשקושים. בחלום, הציניות תישאר בחוץ, בחלום, הרע שעברנו ישכח, בחלום, מיכאל יכנס עם עופרי, יחבק וישכב לצידי.
במציאות, הוא כבר 20 דקות עם הקטנה על המיטה, שוכבים בשקט ומחכים שאתעורר.
החלום מסתיים והאסימון נופל. הם המשמעות שלי.
אני, המשמעות שלהם.
