אף פעם לא שיתפתי את זה האמת, אבל צילומי הריון שלי עם מיכאל היו קצת שונים, הסתיימו בנתק.
ההריון הראשון הגיע בהפתעה, כששנינו חושבים להפריד כוחות. מיותר לציין שהריון בתקופה כזו יכול או להרוס או לחבר..
ההריון היה מלא בבעיות, פגם בלב שגילו באולטרסאונד, סכרת הריון, הריון בסיכון ומה לא. כל זה עברתי די לבד, מיכאל לא התחבר לתהליך בשום שלב.
הוא הודה בזה, "מבחינתי זו בטן שמכריחים אותי לאהוב, כולכם לוחצים עלי, מצפים שאחייך ואשמח אבל אני לא שם, ההפך, זה כאילו מישהו שם אותי בכלא ואין לי שום ברירה"... זוכרת את המשפט כאילו נאמר היום.
אז עשינו בוק הריון, הוא חייך קצת והלך לעבודה, הוא סגר את הדלת ואני פשוט התחלתי לבכות (הורמונלית וזה).
זה נמשך שנים, המלחמה שלו מול הציפייה של כולם - לאהוב, להתחבר, לתת מעצמו - כל זה בלי רגע, דקה לעכל.
היום במסיבת סיום של כיתה ג, הוא חיבק את עופרי והחזיק אותה כמה דקות באוויר, מחייך :)
למה אני בכלל כותבת את זה? פשוט לזכור שכולנו צריכים קצת או הרבה זמן לעכל את זה. זו הרגשה לא פשוטה בכלל.
אני יודעת שקשה להודות, אבל אשמח אם תשתפו האם קרה לכם משהו דומה… מיכאל יקרא את כל התגובות מבטיחה!
