זו הייתה תקופה די מדליקה, לפני 8-9 שנים. הייתי בת 25, ספונטנית ופתוחה להצעות.
בימים עבדתי, בלילות חייתי את תל אביב.
הכרתי אותה דווקא דרך השכנה שלי - לימור, זה היה קטע די מוזר. לימור הייתה חצי סלב, הכירה את ידוענים, המסיבות האופנתיות, בתי קפה חדשים והמקומות הכי שווים.
"כולם מכירים אותה!! היא הכי מגניבה ואני אומרת לך את לא תתחרטי, את חייבת להכיר אותה, אתן תהיו מאץ' מושלם!!" היא אמרה לי. סה"כ לא היה צריך הרבה לשכנע אותי אז, גם ככה התפנה לי די הרבה זמן מאז הפרידה מנמרוד וכבר חיפשתי את החוויה הבאה שלי.
ערב חמישי הגיע, לימור צופרת לי עם הטוסטוס מלמטה ואני ממהרת החוצה באוטפיט 5 דרקונים שלי, רושם ראשוני זה חשוב :). התיישבנו על הבר, הזמנתי שליש בירה וחיפשתי אותה, המגניבה, המושכת, הכי הכי בפאב. לימור לידי, כבר סיימה את המרטיני שלה (היא לא התקמצנה על שלוקים כמוני כי שכבה עם הברמן והכל זרם לה בחינם) וצעקה לי מעל המוזיקה "היא תיכף כאן! תרגיעי".
לטיפה על הכתף ואני קופצת מבוהלת...רק לא האקס. זה יהיה מאוד מאוד מביך, מסתובבת, פותחת את הפה ב-וואו ענק ועיניים פתוחות. היא אכן מדהימה וכל מה שאמרו עליה. אני מרגישה ברת מזל שהיא כאן, בשבילי…
היא התיישבה בנונשלנט (לימור כבר נעלמה והשאירה אותנו לבד).
"הי :), יש לי הרגשה שאנחנו עוד נבלה הרבה זמן ביחד" היא פלטה בחיוך.
"אגב, קוראים לי אינסטגרם, אבל את יכולה לקרוא לי אינסטוש".
מאז התאהבנו, יצרנו, הצלחנו, עלינו, חסמנו, בגדנו, מיצינו את היחסים ודי התדרדרנו לזנות.
ניחשתם נכון. הפוסט הזה מוקדש לריבוע הצבעוני ששינה את החיים של כולנו. לפעמים (תמיד) אני מקנאה באנשים שאין להם אינסטגרם. זה כמו לטוס לחו"ל, לא? אתה מתנתק מעוקבים, לייקים ומספרים. פתאום אנחנו סתם נהנים מכל דקה ללא סטופר אלקטרוני ענק ודמיוני שתלוי מעל הראש ומודד ומודד ומודד..
לא צריך להרשים, לא צריך לחשוב על משפטים ופסקאות מטופשות, מותר להיות עצמנו.
אני חושבת שהגעתי למצב הזה בקיץ, סוג של התמכרות או הרגשת תלות קיומית.
הכל התחיל ביום בהיר אחד בו פרסמתי לי תמונה של הריונית בתחתון וחזיה. וואלה בדקתי בהאשטג, לא מופיעה. קיללתי בלב אבל המשכתי את יומי. עברו יומיים, מעלה עוד תמונה, הפעם צילום משפחה מתוק להחריד, בודקת בהאשטגים - לא מופיעה. בודקת מנייד אחר - לא מופיעה, מסירה ומתקינה את האפליקציה. מנתקת ומחזירה לחשמל, עושה את ריקוד הגשם, מתפנה בשירותים (זה לא קשור - פשוט אכלתי פסטה מקולקלת לדעתי).
בודקת שוב בהאשטג בידיים רועדות. ווואאאףףףףףף מזל….מופי...רגע זו לא התמונה שלי!!
שיט! פאק אני לא מופיעה!!!!!! מתיישבת בזיעה קרה על הרצפה (מזל שזה יום חופש אחרת הייתי מתעלפת מול הלקוחות באמצע בוק הריון). שחור לי בעיניים (אמיתי) - מתחילה לבדוק את כל התמונות ואת כל ההאשטגים, אני פאקינג נעלמתי.
מחייגת למיכאל - תפוס.. שולחת לו ווטסאפ היסטרי, הוא חוזר אלי באמצע הישיבה ושומע את הצרחה שלי:
"אנחנו בשאדדדוווובבבבןןןןןן, לא!!!!@!#@!#$@#$#@$%#$%#$%#"
מכאן החודשיים הבאים שלי משולים לנרקומן בגמילה. ואני בכלל לא צוחקת.
פתיחת סוגריים - משמעות שאדובן היא שלא ניתן להגיע לתמונות שלי דרך האשטגים. כלומר הפרופיל שלי פשוט לא חשוף לאף אחד. סגירת סוגריים בטריקה.
אז וואלה, אני מתקיימת מהצילום כבר עשר שנים, גם לפני האינסטגרם וגם אחרי. אז איך? איך לעזאזל הפכתי להיות אסירה של לייקים, עוקבים ואיך ריבוע קטן מחורבן מעביד אותי 24/7?
לקחתי את זה קשה, קשה מדי. הייתי מתעוררת בלילות, לפנות בוקר ובודקת, האם אני עדיין חסומה? פניתי לפייסבוק ואפילו הצלחתי להגיע לתמיכה שלהם! (במחיר כבד מאוד של חידוש הקשר עם האקס).
פתחתי חשבון חדש. ניסיתי לעבוד עם טלפון אחר וכלום, כלום לא עזר. כל זה תוך בזבוזי זמן אדירים בהם אני משקיעה זמן באפליקציה במקום להיות ולהנות עם המשפחה שלי בחול, בארץ ובכלל - להיות.
החשיבה הרציונלית שלי נמחקה. חששתי להמשכיות של העסק ובנוסף גם בזבזתי מלא כסף בפרסום ע"מ לפצות על זה ש"נעלמתי".
אחרי חודשיים כאלה, נשבר לי. העבודה די המשיכה כרגיל ואני פשוט שחררתי, לא מתוך שחרור נפש ויציאה לחופש מעבדות אלא מתוך ייאוש ותסכול גדול מאוד.
נרגעתי קצת כי מלא חברים שלי ואפילו נטע אלחימסיטר היו חסומים גם, לא מתוך שמחה לאיד חס וחלילה אלא פשוט מחשיבה שאם כבר נטע חסומה אז מי אני שאהיה בדיכאון?
יום אחד הכל פשוט חזר לעצמו, אז שמחתי, כמובן וחזרתי להשתמש, כמו מכורה, כמו לפני.
אבל נשארתי עם משקעים, חלקם הגדול פשוט הצטבר עם הזמן. אולי חלקכם חושבים כמוני? אולי.
רוב האנשים קצת פחות מתרגשים כי סה"כ זו עבודה, וכך תמיד היה וימשיך להיות וזה לא משנה אם אתמול הפלטפורמה הייתה לוחות שנה של דוגמניות ומודעות בעיתון והיום זה באפליקציה. סקס מוכר וימשיך למכור, עסקים ימשיכו לפרסם, ביבי יבחר פעם שלישית וכ"ד.
ובכן, בעיני המשחק כן השתנה, נכון שסקס עדיין מוכר, אבל היום הסקס הזה שמוכר הוא ילדות שמנסות לבנות עסק על חשבון הגוף שלהן, המודל העסקי ברור לכולם, בגד ים קטנטן, ילדונת כמה שיותר צעירה יותר טוב, לייקים ועוקבים - ומשם יתחיל להגיע הכסף.
מודל אגב שאנחנו הקמנו וממשיכים לטפח במו ידנו. לימודים, קישורים או יכולת כלשהי מיותרים לחלוטין ואפילו לא רצוים.
חולמת על חו"ל? אין בעיה, כמה האשטגים של #peaches, ואת שם.
אז ברוכים הבאים למועדון הנרקסיסטים הגדול ביותר בעולם עם התחייבות ל-120 שנה. תנאי קבלה..? מממ, אין כאלה.
והמציאות החדשה די מבאסת (בעיני לפחות), מבאס שדוחפים לי מותגים כל היום. שדוחפים לי ת"ש (תחת שזוף) כל היום. שכולם מחייכים. שכולנו מזייפים "פוסטים אמיתיים ואמיצים" כדי להגיע לעוד כמה משתמשים שעדיין לא קלטו שכל מה שאנחנו מנסים לעשות זה להגדיל את מספר העוקבים (שוב כן כן מדברת בשם עצמי - ברוררר שהפוסט שלך הכי אותנטי בעולם ומאוד מרגש את כולנו לראות כמה את/אתה עייפים אחרי הטיסה למאלדיביים).
ואם אני לא טועה, האלגוריתם הוא: 9 פוסטים של חיוכים + תחת, פוסט עשירי אמיתי, אמיץ ומרגש על קושי וכך הלאה, לא?? פיצחתי?
אבל אני לא מכלילה, כי למרות השטחיות השולטת, אנחנו כן יודעים להציג באינסטגרם גם קשיים, מאבקים ורגשות שפחות פוטוגניים ולא צולמו במיטב המסעדות של תל אביב. מגניב גם הקטע שאנחנו חשופים למיליוני כשרונות ואומנים ושת"פים מרתקים נרקמים כעת בצורה קלה הרבה יותר!
וברור שיש אנשים מפרגנים ויש משפיענים מצחיקים ואותנטיים (את חלקם הגדול אני משתדלת לצלם :) וכולנו שם בעולם המופלא הזה במרחק לחיצת כפתור אחת בלבד.
אבל עדיין, ולפעמים אני חולמת שאינסטגרם נעלם, חשבתם על זה פעם? כמו באיזה סדרת נטפליקס. באמת תוהה מה יהיה אז.
ועד אז? אני סתם מתגעגעת לשבת 10 דק בלי לתקתק על המסך עם ציפייה לעוד עוקב.
סתם לנשום ולהסתכל על השמיים ולא לצלם אותם.
לשתות קפה ולאכול קינוח דרך הפה ולא דרך העדשה.
להיות מרוצה סוף סוף מהבטן החצי שטוחה שלי והטוסיק העגול מבלי להשוות אותו לאף אחת.
סתם שיפרגנו לי ואני אפרגן בלי מחויבות ותנאים.
סתם, בלי insights ו - hashtags.
עכשיו פליז תעקבו אחרי, עוד 5k ואני משפיענית :)
שלכם בהערצה - noa_eisen@
