סיפור לידה

סיפור לידה

סיפור הלידה שלי בכיף יכול להגיע ל- 2 giga... או מגה? לא מבינה בזה :)

הכל התחיל ב- 8.10.12, קבעו לי זירוז כימי בתל השומר (זה אחרי שניסינו פחות או יותר כל זירוז טבעי אפשרי.. סקס על חוף ים תוך כדי הליכה, שתייה של שמן קיק עם יין בזמן שיפני וסיני עושים לי דיקור). אני ומיכאל בהרגשת דרמה עילאית נסענו למיון יולדות בטוחים שתוך שעתיים אנחנו יוצאים עם תינוקת או לפחות משהו דומה. סל קל מותקן באוטו, התיק אסוף ובראשי מהדהד משפט של מיכאל: "אין קיצורי דרך בחיים בובה", מקווה שהוא טועה הפעם והיא תגלוש החוצה לבד ברגע שיתקרבו אלי עם אינפוזיות וחלוקים של בית חולים.

ענבל כבר בבית חולים, מחכה לי עם ערכת שמני עיסוי (ענבל היא הדולה המדהימה שלי, בזמנו עשיתי לה בוק היריון, כך הכרנו). בדיקת רופא, פתיחת וריד ואני בפנים... (אף פעם לא שמחתי כל כך להתאשפז)... והנה. אנחנו מתחילים.

18:42, זירוז ראשון עם כדורי פרופס, הצירים מתחילים להגיע אחרי שעתיים, לתוך הלילה אני גולשת עם מוניטור כל 3 שעות, בדיקות דם ומיכאל שישן על הרצפה עם שק"ש צבאי, פשוט לא הסכמתי שילך.. מפחיד לי מדי להיות לבד עכשיו.

9.10.12, 05:30 בבוקר, שומעת צעקה ומתעוררת (לא שישנתי בדיוק): "מזה? אסור כאן לישון!!!?", פותחת עיניים ורואה את המנקה בבהלה כי נתקעה עם המגב בשק"ש.. יותר נכון במיכאל שיושן על הרצפה, אחריה מייד מופיע האחות עם המוניטור שנפרדת ממני אחרי 30 דקות נוספות..: "בשעה 08:00 ביקורי רופא, אז יחליטו איך נמשיך איתך :)".

איך אפשר לפתוח את הבוקר יותר טוב מזה ???

9.10.12, 10:30 בבוקר, דר' תשובותלשאלות (שם שמור במערכת :)) נכנס לחדר שלי ומתיישב. ביחד ננסה לפתור את התעלומה, למה היא לא יוצאת לעזאזל? ... "ניסינו, הגוף כנראה לא מוכן, אני ממליץ להשתחרר הביתה, לחכות שבוע ולנסות שוב" אומר הדר', אני מתחילה לבכות מרוב ייאוש... לא שוב!!!! האשפוז, החלוקים.. חוסר שינה, בדיקות וגינאליות. הכל לשווא?

אז הנה אנחנו, יוצאים החוצה עם הסלקל הריק, בוהים בתמונות של הריוניות, תינוקות ומשפחות מאושרות עם מכתבי תודה על הקירות, אני שונאת את המבטים של הנשים, של הבעלים, של כולם בדרך לחנייה, בסוג של תחושת כישלון מגיעים הביתה ופשוט הולכים לישון.

השבוע עבר מהר, אני סיננתי את העולם כי לא היה לי את הכוח להסביר מה ואיך לא ילדתי, מיכאל שקע בעבודה, שנינו סופרים בשקט את הימים עד ה- 16.10, אז חוזרים לאשפוז.

16.10.12, 10:30, בדרך לאשפוז שני, מכירה את הנוהל ועושה הכל באוטומט... "הנה צלמת היריון מספר אחת!"  צעקה לי דלית מהחדר כשנכנסתי.. מצחיק, התאשפזתי בחדר עם 2 בנות שצילמתי, אני בשבוע מתקדם יותר משתיהן ועם כל הפרגון יהיה לי מאוד עצוב אם שתיהן ילדו לפני.. :)

עוד פרופס, עוד לילה בלי שינה, אני, מיכאל, ענבל, הורים ואחיות בחדר אחד ללא שינה מתחילים ללכת לאיבוד. התאריכים מתבלבלים ומהלך היום במקום שעות מתחלק לזמני בדיקות ומוניטורים...

17.10.12, 08:30, "שלום נועה, איך מרגישה??"... יש! דר' תשובותלשאלות כאן!!! אנחנו מתנפלים עליו... מה יהיה? מתי? מה עושים?... דר' מסתכל לי בעיניים ובנונשלנט מסביר.. "ניסינו נועה, גם כימי וגם טבעי..". אני כבר יודעת איזו מילה תגיע אחרי. "קיסרי...אם תחליטי אולי נוכל אפילו היום להכניס אותך לניתוח..".

אני בשוק,שמה לב שכולם מסביב קצת נושמים לרווחה, אז אוקי, כך או אחרת.. היא תצא היום החוצה, ההיריון יגיע לקיצו ואני אהיה אימא.. כל המשמעויות האלה במילה אחת.. "קיסרי". השעתיים עפות להן תוך שנייה, אני בחלוק על מיטת ניתוח לבד.. הניתוח הוגדר כניתוח דחוף, אף אחד לא יכול להיכנס. עקצוץ של זריקה מלווה בדמויות של מיכאל ואחותי נעלמות מאחורי דלתות לבנות.

פותחת את העיניים לשנייה, קר לי, משום מה מדמיינת את מיכאל מעלי.. מחייך..

"מאמי מזל טוב.. את אימא".

מאותה השנייה עבר כמעט חודש. חודש קשה ומרגש, מדקות של חוסר אונים עברנו לתחושות עוצמה וחוזק ואז גלשנו בחזרה.

קוראים לה עופרי, היא יפה וחכמה וכבר מרימה את הראש, אין לי מושג איך עושים את זה ומה הלאה... אבל נראה לי שפשוט אזרום עם הקטע הזה של להיות אימא. כמה נורא כבר יהיה :)

תודה לכל מי שליווה אותי בשבועיים האלה ולצוות של תל השומר, חוץ מהקטע של לנקות את החדר ב- 05:30 בבוקר, הייתם פשוט מעולים. :)

נועה

כל הזכויות שמורות 2016 © סטודיו נועה איזנשטט
- צילום הריון, צילום ילדים ומשפחה
חייגו: 054-5857477, כתובת: רמת גן, שדרות ירושלים.
כתבו לי באמצעות הטופס ליצירת קשר.